מה עושים עם ההשתנות של הגוף?
האיבר שהכי הפעיל אותי רגשית בהריון, אחרי הלידה, ואולי בכלל כל החיים.
הבטן… המקום הזה שאני מרגישה ממנו, מגיבה ממנו, מתכווצת, מתרחבת, מתביישת, גאה.
ובזמן ההריון, כמו הרבה נשים, זה גם מאוד הלחיץ אותי.
להשמין. להתעגל. לשנוא את מה שאני רואה במראה.
לפחד שעידו לא יימשך אליי.
יש את התקופה הזאת, בהתחלה, שאת פשוט נראית כאילו אכלת יותר מדי פסטה (שגם אכלתי),
והיה לי קשה לשחרר.
קשה לא להרגיש אשמה.
קשה לאהוב את מה שקורה לי בגוף, אפילו כשידעתי שגאיה גדלה בתוכי, ואני גדלה יחד איתה.
ואז, כשהבטן יצאה ממש, זה דווקא היה משחרר.
נראה לי שזו הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי בנוח ללכת עם ביקיני.
כי פאק איט, אני בהריון.
וזה היה כל כך עוצמתי, להרגיש שלגוף שלי יש אישור לתפוס מקום.
כל כך, שאפילו פחדתי מהרגע שאצטרך להיפרד ממנה.
מהבטן הזאת, שכאילו פתאום אישרה לי להרגיש טוב עם עצמי.
ואז ילדתי.
ובבת אחת הבטן נעלמה.
הייתה ממש ירידה מפתיעה, בקושי ראו שהייתי בהריון.
(כן, אני יודעת, “צרות של עשירות”, ובכל זאת…)
אבל עם ההיעלמות הפיזית של הבטן הגיעו דברים אחרים:
חרדות, חוסר תיאבון, ימים שלמים בלי לאכול.
נהייתי הכי רזה שהייתי אי פעם ועדיין, שנאתי את הגוף שלי.
ידעתי שזה לא בריא, אבל מה הסביבה ראתה?
"רזית! את נראית מדהים!"
וזה לא הרגיש טוב.
בתוך חברה שמקדשת רזון, גם כשמאחוריו יש כאב עמוק ואף אחד לא מבחין.
ועכשיו?
יותר משנה אחרי, עליתי שוב במשקל.
וזה סימן טוב. סימן שאני אוכלת. סימן שאני מחוברת שוב לעצמי.
אבל… הקיץ הגיע.
ואני שוב מתביישת.
בבטן עם סימני המתיחה. בציצי ששינה כיוון. בגוף שהשתנה ולא "חזר לעצמו".
אין לי יותר את תירוץ ההריון.
אין לי בטן ענקית שצועקת "היי, אני מגדלת חיים!"
ואני מתבאסת על זה.
על המקום הזה שלא מצליח פשוט להרגיש טוב.
למרות שהבטן הזו כן גידלה חיים.
למרות שהיא כן המקום שמרגיש, שמתקשר עם האינטואיציה שלי, שמחזיק אותי מבפנים.
אני לא רוצה לשנוא אותה.
אני גם לא רוצה להעביר את זה הלאה. לא רוצה שגאיה תגדל לתוך שפה פנימית של שנאה עצמית.
אני יודעת שאני לא היחידה.
אני יודעת שיש עוד נשים שמרגישות זרות בגוף שלהן.
שלא תמיד רוצות לגעת או שיגעו בהן.
שמרגישות אבודות במראה, גם אם הן נראות מבחוץ "כמו תמיד".
אבל אני גם יודעת שיש רגעים אחרים,
רגעים של עוצמה, של התחברות, של הפתעה מהכוח הפנימי שהגוף הזה פיתח.
רגעים שהגוף דווקא כן מרגיש כמו בית.
