החלטנו לעבור לת"א!

אחרי הרבה זמן שאני שומעת בתוכי קול שאומר לי לקום וללכת שזה לא המקום שלי.

וזה כמו מנפץ לי את החלום של לגור קרוב לטבע, לקום בבוקר לנוף של ההרים ושל הים.

מה השתגעתי? מה יש לך לחפש בעיר?

ומה יהיה עם עידו שאוהב ללכת יחף?

וגאיה שהשנה כבר תוכל לטפס על עצים?

כאילו חסר לנו על מה להוציא כסף…

בטח כששנינו עוד בתהליכי בנייה וביסוס של הקריירה שלנו.

נשבעתי לעצמי לפני עשור שלא אחזור לעיר. אגור קרוב לטבע. שגאיה תדע שמות של פרחים ותקטוף מהגינה את העלים לסלט.

המחשבה על העיר צצה בי קצת אחרי שהתחילה המלחמה. ההתערערות של הכל ערערה גם משהו בתוכי. פתאום רציתי להיות קרוב למשפחה.

אני, כשרוב שנותיי רק ביקשתי לברוח מהם הכי רחוק שיש.

ואז הגיע הדיכאון. והייתי שבר כלי.

ובתחתית של התחתית הרמתי ידיים ואמרתי אני מוכנה להיתמך.

וככה יצא שכמעט כל שבוע הייתי נוסעת עם גאיה לאמא ואבא שלי.

חזרתי ללכת ברחובות ילדותי ופתאום ראיתי את הכיעור שלה בעיניים אחרות.

לגדל את גאיה בהרים התגלה כהרבה פחות קסום ממה שחשבתי.

הבדידות על ההר, המורכבות של היציאה מהבית, המרחק מהתמיכה של המשפחות… זה כבר לא התאים לי.

אני רוצה פשטות.

וזה מצחיק שדווקא איפה שהכל כ"כ רועש וגועש, איפה שיש פרסומת בכל פינה דווקא שם אני מוצאת שקט.

אמרתי למטפלת שלי באחד המפגשים שאני לא מסוגלת ללכת עם גאיה כאן ביער.

שהשקט הזה רק עוד יותר מגביר לי את הרעש בראש.

ושדווקא בעיר, איפה שההמולה- יש שקט.

פתאום אני כבר לא שומעת את כל הקולות האלה שאומרים לי כמה אני גרועה.

החיים כמו שהם יודעים, מזמנים לנו את צמתים.

וככה קרה שאנחנו צריכים לצאת מהבית שלנו. הבית האהוב והמתוק שלנו.

והצומת הזו גרמה לנו לשאול לאן עכשיו?

מה הצרכים שלנו כרגע? בלי כל הסיפורים שאנחנו מספרים, גם אם הם ממש יפים..

הבנו שאנחנו רוצים את התמיכה, רוצים את העזרה אבל בעיקר רוצים את הקשר.

הרי תמיד אפשר לקחת בייביסיטר או למצוא מבשלת.

לא האמנתי שהקשר של גאיה עם המשפחה לשים יהיה ככ עמוק.

אני לפעמים מרגישה שאם היא לא רואה את סבא וסבתא פעם בשבוע זה כמו שהיא לא תראה אותי חודש…

אומרים שצריך כפר כדי לגדל ילדים, אז למרות שאני גרה עכשיו בכפר הכי קסום בארץ החלטתי לחזור לכפר הרגשי שלי.

אני יודעת שיהיו עוד אתגרים, ושלא הכל יהיה פשוט.

ושרף החרדה הכלכלית יעלה, וגם עומס הגירויים, אבל אני מרגישה בתוכי שאנחנו מוכנים לזה.

שאנחנו יכולים.

שת"א תאפשר לנו ליצור דברים גדולים.

תל אביביות, ראו הוזהרתן.

אנחנו באים לכבוש לכן את הרחובות ואת הלב