המעבר מאחד לשתיים

קראתי איפשהו שאומרים שהמעבר מאחד לשתיים הוא הכי קשה...
וזה עושה לי פחד בכל הגוף.

יש מלא דברים קשים בהתחלה שאני יודעת לצפות להם ועדיין זה מפחיד אותי בטירוף.
אני מפחדת שוב ללכת לאיבוד בחוסר השינה, בחיתולים בהנקה, בחלב החמוץ ובייאוש.
ההתחלה של האמהות הייתה עבורי קשה מדי.
ואני מפחדת שאני לא אצליח.

וזה עוד יותר מפחיד כשגאיה כבר כאן.

עברתי מסע כ"כ כואב כדי להיות איפה שאני היום בקשר איתה, בקשר עם עצמי,
ואני לא יכולה שלא לפחד שתינוק חדש יימחק את הכל.

השעון מתקתק וזה מרגיש הפעם מהיר יותר.
בא לי לעצור את הזמן.
בא לי עוד לילות של שינה.
עוד בקרים של משחק עם גאיה…
של היחד שלנו..

אני מפחדת מניהול השגרה החדשה.
מהקושי והעייפות. מפחדת לאבד את גאיה. מפחדת לאבד את עידו.
מפחדת לאבד אותי.
מפחדת שוב לעצור את החיים.

אומרים גם שאת מגיעה לזה ממקום אחר, מוכן יותר, יודע.
ואני מפחדת לגלות שזה שקר.
שעדיין אפחד להרים את התינוק, לישון לידו. שאשתגע מהזמן הזה בבית בחופשת הלידה.

מפחדת שרק ארצה לברוח.
מפחדת שוב מהתהום של הדיכאון.
מפחדת שלא אזהה, שלמרות כל השיעורים שכבר למדתי אני אתחיל שוב מאפס..

מתי יודעים שהכאבי גדילה נגמרים?