מההתחלה ידעתי שאני רוצה להניק אותה.
קראתי על זה מלא וראיתי כמה דברים יש בהנקה שהם מעבר לאוכל ונורא רציתי את זה בשביל שתינו.
אבל ההתחלה הייתה קשה.
זה התחיל לאט, בחיפוש, בחוסר וודאות. הרבה כאב, הרבה תסכול.
שתי יועצות הנקה, אפליקציה אחת ואמא מבולבלת שלאט לאט הבינה מי נגד מי.
וכמובן, גאיה, שגם לה היה תהליך למידה.
בהתחלה כל הנקה היא הייתה נרדמת על הציצי, ואז לאט לאט היא גדלה, והתחילה לטפס עלי, לנשוך אותי לצחוק איתי.
עם הזמן, ההנקה הפכה לרגעים הכי טבעיים שיש.
ההנקה היא הרבה יותר מסתם אוכל—
היא נחמה, חיבור, מבט בעיניים באמצע הלילה,
יד קטנה שנשלחת אליי לוודא שאני שם.
אבל זה לא היה רק קסום.
זה גם היה קשה. לפעמים קשה מנשוא.
זה לקום בלילה שוב ושוב כשאני בקושי רואה ישר, כשכל מה שרציתי זה לישון.
זה רגעים שהתעצבנתי, שהתייאשתי, שרק רציתי להפסיק.
זה תחושות של חוסר אונים, של גוף שכבר לא לגמרי שלי.
זה לשבת בחדר חשוך, עייפה עד כאב, ולהרגיש שאני פשוט לא יכולה יותר.
הייתי בטוחה כל כך הרבה פעמים שאני אפסיק.
אבל לא הצלחתי.
כל רגע קשה היה עטוף גם ברגעים של קרבה שאין לה תחליף.
לפני כמה ימים התחלנו בתהליך של גמילה.
ועוד רגע וזה נגמר.
לא בבת אחת, לא בדרמה גדולה, אלא ברכות, ומחובר לשתינו.
ואני, שאולי חשבתי שאהיה מוכנה לרגע הזה, מוצאת את עצמי מתגעגעת אליו עוד לפני שהוא באמת נגמר.
ההנקה לא הייתה רק שלה. היא הייתה שלנו.
להפסיק להניק זה לא רק להפסיק לתת לה חלב.
זה גם להסכים לקבל את הנפרדות שלנו. לראות אותה גדלה, להבין שהיא כבר לא תינוקת, היא פעוטה.
היא משתנה וגם אני, והיא צריכה אותי אחרת עכשיו.
להפסיק להניק זה לתת לה לגדול, וללמוד איך גם אני גדלה איתה.
.
