אם אתם הורים לילדים קטנים, בטח יצא לכם להיתקל בתסכול במלוא עוצמתו: צעקות, בכי, זריקת צעצועים, "לא רוצה!", "זה לא פייר!", "אני שונא אותך!". הרבה הורים מרגישים במצבים כאלה תסכול בעצמם, חוסר אונים, ולעיתים גם כעס. אבל האמת היא, שתסכול הוא חלק טבעי וחשוב בתהליך ההתפתחות של הילד.
אז מה בעצם קורה שם ואיך אפשר לעזור לילד (ולעצמנו) לצלוח את זה בצורה בריאה?
מה זה שביל התסכול ואיך הוא עובד?
תסכול נולד כשמשהו לא מסתדר עם מה שהילד רוצה:
הצעצוע נשבר, אי אפשר לקבל עוד ממתק, צריך להפסיק לשחק וללכת הביתה, אח קטן בוכה ומשתלט על תשומת הלב.
כדאי לזכור שילדים חיים בעולם שבו יש להם מעט מאוד בחירה אמיתית. המבוגרים מחליטים עבורם כמעט הכול: מה אוכלים, מתי הולכים, איפה נמצאים. זה כשלעצמו מקור עמוק לתסכול. אחת הדרכים לצמצם את זה היא לאפשר להם בחירה בתוך הגבולות הקיימים גם אם זו בחירה קטנה.
למשל:
"אתה רוצה כריך עם גבינה או חביתה?"
"קודם מורידים בגדים או קודם בוחרים את הפיג'מה?"
בחירה מייצרת תחושת שליטה, ומפחיתה מראש את סף התסכול.
ועדיין, גם בעולם עם בחירות קטנות, תסכול הוא בלתי נמנע. כשהוא מגיע, המערכת הרגשית של הילד עוברת תהליך שנקרא שביל התסכול, והוא נראה בערך כך:
שלבי שביל התסכול:
- המפגש עם הגבול או האובדן
הילד פוגש מציאות שלא מתיישרת עם הרצון שלו. - שלב הכעס והמאבק
תגובה טבעית של כעס, תוקפנות או ניסיון לשנות את המצב: "אני לא רוצה!", צעקות, בעיטות, זריקת חפצים. - המפגש עם גבולות המציאות
כשהילד מקבל הכלה ונוכחות מההורה, הוא מגיע לנקודה שבה הוא מבין שהמציאות לא תשתנה – רגע חשוב שמאפשר לו להתחיל להסתגל למה שיש, גם אם זה לא מה שהוא רצה. - עיבוד והשלמה
כשהילד מצליח לבכות את התסכול, הוא מעבד את הכאב ומסתגל. משם צומחת הגמישות הרגשית והחוסן האמיתי.
איך אפשר כהורים לעזור לילד לעבור את שביל התסכול בצורה בריאה?
לבחור את העיתוי
עדיף לא ליזום חוויות מתסכלות כשהילד עייף או רעב, אלא לחכות לרגע רגוע יותר.
לתת בחירה בתוך הגבולות
גם אם המציאות לא תשתנה – תמיד אפשר לאפשר לילד בחירה קטנה שמחזירה לו תחושת שליטה.
לקבוע גבול ברור ומכיל
למשל: "אני רואה שאתה ממש רוצה עוד עוגיה, אבל זה מספיק לנו להיום."
הגבול קיים, אבל עטוף באמפתיה.
לשדר יציבות ורוגע
גם אם הילד כועס או צועק, את או אתה נשארים רגועים, לא נבהלים, לא נשברים.
לעזור לו לפגוש את הרגש הרך
אחרי הכעס, להזמין את העצב או האכזבה: "זה באמת קשה… לפעמים זה גם עצוב כשלא מצליחים."
לתת מקום לדמעות
הדמעות הן הדרך של הילד לעבד את התסכול. אין צורך למהר להרגיע או לפתור, פשוט להיות שם.
תסכול הוא לא אויב- הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, גם של ילדים וגם של מבוגרים. כשהורה מצליח להחזיק את המרחב הרגשי, להישאר רגוע ולאפשר לילד לעבור את שביל התסכול עד הסוף, הוא נותן לילד את אחת המתנות הכי גדולות:
היכולת לפגוש את המציאות, להתמודד עם קושי, ולהרגיש בטוח גם כשהדברים לא מסתדרים.
וכשמכניסים לתוך זה גם בחירה קטנה זה נותן לילד תחושת שליטה בתוך הגבולות, ומפחית לא פעם את גובה התסכול מלכתחילה.
