גם לאמהות מגיע ארץ פרא.
ספרי הילדים הטובים ביותר הם אלה שמדברים גם להורים.
ככה זה בדיוק עם "ארץ יצורי הפרא".
אני לא יכולה שלא להתכווץ בכל פעם שמקס רוצה להיות במקום שבו אוהבים אותו יותר מכל.
או כשאני נזכרת בתחושת החופש שיש בלהיות פראית ומלכה,
לא אסופה, לא דרוכה, לא להיות הכי אחראית בכל רגע.
פשוט להיות.
ואז מגיע רגע כזה, יומיומי ומגעיל, שבו אני צועקת חזק מדי, שבו אני מאבדת עשתונות
ומבינה שגם אני הייתי רוצה שמישהו יחבק אותי ברגעים האלה.
שלא יצפו ממני להיות "טובה יותר" או "מרוסנת",
אלא יאהבו אותי דווקא כשאני הכי לא מווסתת.
וברגע אחד של יצירתיות (ושל געגוע), הבנתי
גם לאמהות מגיע מקום כזה.
מקום שבו מותר להיות פראיות, חיות, עייפות, לא מושלמות.
מקום שבו מותר לשוט על סירה שעשויה מכביסה שלא קופלה,
ולצעוק "מספיק!"
ולמצוא מחדש את הדרך חזרה הביתה.
אז כתבתי סיפור קצר
בהשראת "ארץ יצורי הפרא" שיהיה קול לכל אמא שידעה בלגן, אשמה, כעס וגם אהבה בלי סוף.
כי למי לא יצא להיות אמא פרא?
אם מתחשק לך,
הסיפור המלא מחכה לך אצלי באינסטגרם. לחצי ממש כאן
