מילים סביב פסח.
חרדה.
מעבדות לחירות קטנה.
לפני שנה, בסדר פסח עוד לא ידעתי שאני מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה.
ובעיקר עם חרדה.
חרדה יש לה קטע כזה של לנהל אותך ולא תמיד ברור שזה מה שהיא עושה.
לקח לי זמן להבין שכמעט שנה כל דבר שעשיתי היא בעצם הכתיבה.
שכמעט ולא היה לי מרחב לרצון חופשי.
זה היה מתגבר סביב אירועים משפחתיים המוניים שדרשו מאיתנו לשנות את הלוז של גאיה.
כל סטיה הכי קטנה הוציאה אותי מאיזון.
בשלב שבו גאיה חשבה שהיא *אני* כל חוסר איזון שלי, מין הסתם השפיע גם עליה.
פעם כל דבר קטן היה מרגיש כמו גוש בגרון.
מישהו שואל "מה שלומך?"
ואני מרגישה איך הגוף מתכווץ, לא מצליח לייצר תשובה אמיתית.
אני זוכרת את עצמי מנסה להחזיק…. את החיוך, את גאיה, את הבית, את עצמי.
ורק היום אני מבינה כמה החזקתי את הנשימה.
והשנה? השנה אני במקום אחר.
זה לא שאין חרדה, אבל היא כבר לא זאת שמכתיבה לי את הפעולות.
היא לצידי, ואני יכולה לבחור מתי להקשיב לה ואיך.
היינו בסדר עד השעה תשע, הייתי ממש בטוב וככה גם גאיה.
הצלחתי להסתכל על עצמי לרגע מהצד ולהרגיש את הגאווה.
התחושה הזו של "אני סומכת עליי."
להרגיש את הנעימות שתחושת הבטחון מייצרת.
אז לא, זו לא הייתה יציאת מצרים דרמטית.
אבל זה הרגיש כמו חירות.
וזה הספיק. ממש הספיק.
אם את קוראת את זה ונושמת עמוק,
אם יש חלק בך שלוחש בשקט "גם אני רוצה כזה רגע קטן של חופש",
תדעי שאת לא לבד.
גם אם זה עוד מבולבל, גם אם אין לך מילים, את לא היחידה שחווה את זה.
ואולי זה לא סתם שקראת עד כאן.
אולי גם אצלך משהו זז, נפתח, מבקש קצת חופש.
