לפעמים אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד בתוך האמהות, ולא בטוחה איך למצוא את עצמי שוב.
השבוע אנחנו נוסעים ללילה במלון.
כדי למלא מצברים בקשר שלנו.
אני יודעת כמה הקשר שלנו צריך את זה.
וזה מרגיש לי כל כך הכרחי וחשוב – אבל גם מעלה בי אשמה.
אשמה שאני משאירה אותה.
אשמה שאני לוקחת רגע לעצמי ולנו.
ופחד – מה זה אומר עליי כאמא?
דיברנו על זה היום בטיפול הזוגי.
דיברנו על ההורות, על הקושי שלי.
על כמה שהאמהות הזו – למרות כל האהבה – גם מטלטלת אותי.
על איך שהיא מוציאה ממני צדדים שאני לא תמיד אוהבת לראות.
ועל איך שהיא ממלאת אותי – ובו זמנית מרוקנת.
דיברנו עליי ועל עידו.
על כמה שהקשר שלנו חשוב לי.
ועל כמה שאני מפחדת שהקושי הזה, שאני לא תמיד בשיאי, שאני לפעמים עצובה או סגורה – ירחיק אותנו.
ויחד עם הקושי יש גם תקווה.
כן, הקשר כבר לא יהיה מה שהוא היה פעם,
ויותר קשר למצוא את הזמנים שלנו ולייחד אותם.
אבל הקשר גם עמוק יותר.
יש שם אהבה שמרגישה אחרת עכשיו-
הרבה יותר מחוברת ומודעת.
וגאיה – המשפחה שיצרנו יחד –
היא חלק מזה.
היא מגדילה את האהבה שלנו, אפילו דרך הקשיים וההתמודדויות.
היא מזכירה לנו כמה אנחנו צוות,
וכמה הכוח שלנו ביחד מחזיק גם אותה.
ואולי דווקא בגלל זה החופשה הזאת כ"כ חשובה.
לא כי משהו שבור –
אלא כי היא מזכירה לנו שהקשר שלנו הוא הבסיס להכול.
לדעתי, הדבר הכי חשוב בחיים של גאיה זה לדעת שההורים שלה אוהבים לא רק אותה – אלא גם אחד את השני.
לזכור שיש גם אותנו בתוך כל זה.
להזכיר לעצמי שאני לא נוטשת אותה.
שזה בסדר להיות גם אישה וגם אמא.
גם זו שצריכה רגע לנשום – וגם זו שחוזרת תמיד, עם לב עוד יותר פתוח.
והטיפול הזה… הוא לא תמיד קל.
אבל הוא מזכיר לי למה אנחנו כאן. למה אני ועידו בחרנו אחד בשנייה מלכתחילה.
הוא מזכיר לי שהקשר הזה שווה את המאמץ.
וזה נותן לי תקווה.
כי למרות כל מה שמשתנה – אנחנו כאן.
בוחרים זה בזו.
בוחרים במשפחה שאנחנו בונים יחד.
