רק שאף אחד לא הכין אותי למה שקורה אחרי הנחיתה.
ארזתי תיק, קראתי את כל הספרים,
שמעתי סיפורים וניסיתי לדמיין איך זה יהיה.
דמיינתי את עצמי נרגשת, עם חיוך על הפנים, נוחתת במקום חדש ומדהים.
אבל אז נחתתי.
במדינה החדשה הזו שנקראת ההורות.
ופתאום הבנתי שאין לי מושג איך להתמצא במקום הזה.
מצאתי את עצמי במקום חדש לגמרי.
שפה שאני לא מכירה, חוקים שלא לגמרי ברורים,
וידיעה שאין כרטיס חזור.
הלילות הראשונים בבית היו כמו לילה במלון בעיר זרה בלי מזוודה.
אני זוכרת את עצמי יושבת על הספה,
ולא מצליחה להבין אם אני אמורה להיות מאושרת או מפוחדת.
הרגשתי לגמרי לבד.
היו ימים שהרגשתי אבודה.
התגעגעתי למי שהייתי לפני המעבר הזה.
לשגרה שהייתה לי, לדברים שהיו ברורים.
כבר ידעתי איפה אני עושה קניות, איפה יש את הקרואסון הכי טעים ואיפה הקפה השקט שאני אוהבת.
לאט-לאט, התחלתי לפרוק את המזוודות
להכיר את הרחובות, ללמוד את השפה –
למשל, להבין שלא מחליפים חיתול רגע לפני שיוצאים מהבית כי זה יהיה בדיוק הרגע שהיא תחליט לעשות קקי 
התחלתי להבין שהשגרה החדשה נראית אחרת לגמרי ממה שדמיינתי.
מצאתי דרכים חדשות להרגיש בבית.
שיחות עם אמהות אחרות שהרגישו כמוני.
רגעים קטנים של ניצחון – כשסוף סוף הצלחתי להרדים אותה במיטה שלה, או כשיצאתי לטיול בעגלה והרגשתי כמו תיירת בעיר שאני מתחילה לאהוב.
זה לא קרה מיד, וזה ממש לא היה קל.
היו הרבה לילות בלי שינה,
והרבה ימים שבהם שאלתי את עצמי אם אני עושה את זה נכון.
היום אני יודעת – זה תהליך.
זה מסע שלוקח זמן.
וממש כדאי שלא נהיה בו לבד.
אז אם את מרגישה שאיבדת את הדרך במדינה החדשה – אני כאן להזכיר לך שזה בסדר.
גם אנחנו צריכות זמן להתרגל.
זה לוקח זמן, ואת לא לבד.
אני כאן, לנווט איתך ביחד.
